דאגה עצמית בזמנים קשים
בשיח הבריאות והרווחה הנפוץ בעולם, יש שימוש הולך וגדל במונח self-care. את המונח הזה קשה לתרגם לעברית. כי care זו דאגה אבל גם טיפול, וטיפול כאן הוא גם במובן של מילוי צרכים כמו שמטפלים בתינוק וגם במובן של טיפול בבעיות ופתרון שלהן. care זה גם אכפתיות. כך שדאגה עצמית באופן הזה כוללת גם גישה רגשית מסוימת, של אכפתיות כלפי עצמנו.
במאמר הזה אשתמש במונח "דאגה עצמית" עם הזמנה לשים לב שהדאגה הזאת היא דאגה גופנית רגשית ורוחנית, וניתנת בגישה של אכפתיות ורכות.
אז מה זו דאגה עצמית?
בארגון הבריאות העולמי מגדירים דאגה עצמית כאוסף היכולות של יחידים וקהילות לקדם בריאות, להפחית פגיעות ומחלות, לשמר רמת רווחה ולהתמודד עם מצבי מצוקה וחולי ללא עזרה מיידית של איש מקצוע.
בהגדרה הזאת אין הפרדה בין בריאות גופנית ונפשית, והעזרה של אנשי מקצוע יכולה להיות בהכוונה, בשיתוף של ידע וכלים, ללא צורך במפגש אחד על אחד.
דאגה עצמית כוללת פעולות מתחומים נרחבים כמו פעילות גופנית, יציאה להליכה, תרגול של נשימות מרגיעות או מדיטציה. קריאת ספר, יציאה לפארק, שהייה בטבע, תרגול של חמלה עצמית, לפגוש חברים, להתקשר להורים, לכתוב ביומן אישי, להשתתף בתפילה משותפת.
ברשת תוכלו למצוא רשימות כאלה לגבי תחומי חיים שונים. הרשימות האלה רחבות וכוללות המון דברים, יכול להיות שבקריאה שלהן זה אפילו ירגיש סתמי, כי חלק מהפעולות האלה הן פעולות רגילות עבורך. מן הסתם לא כל הפעולות רלוונטיות לכל האנשים. יש אנשים שקריאת ספר לא עובדת בשבילם, או שתפילה זה רעיון שלא מחובר לתפיסת העולם שלהם.
עם זאת, שני דברים מבדילים את הפעולות האלה מפעולות יומיומיות:
- תשומת הלב. כשעושים את הדברים האלה כבדרך אגב, כהרגל, למשל יוצאים לרוץ וממשיכים לחשוב על כל הדאגות והצרות- זה אמנם יועיל מבחינה גופנית אך לא ייתן את הרווחה הנפשית שאדם זקוק לה.
- הגישה. אנחנו מקדישים זמן לפעולות פשוטות במטרה להרגיש טוב יותר, במטרה לשמור על הבריאות הגופנית והנפשית, במטרה להיות ברווחה ולהרחיב את הרווחה של הסובבים אותנו. הגישה היא גישה של עשיית טוב, ומבוססת על ההכרה שיש לנו מה לעשות, ושהבחירות שלנו משנות משהו. בגישה כזאת כל פעולה מיטיבה נהיית משמעותית הרבה יותר.
הרעיון של דאגה עצמית רואה בכל אדם בעל יכולת וסוכנות בשמירה על רווחתו הגופנית והנפשית, ויותר מכך, פעולות של דאגה עצמית שנעשות על ידי יחידים וקהילות נמצאו כמועילות בשמירה על רווחת הציבור, מחזקות את תחושת השליטה ומעצימות את היחיד והקהילה.
אחת החוקרות הידועות בתחום של דאגה עצמית היא ד"ר קריסטין נף. היא חוקרת חמלה עצמית ומסבירה שהטכניקות האלה מועילות בזכות שלושה גורמים:
1. קבלה עצמית במקום שיפוט עצמי:
במקום לראות כל הזמן מה לא הצלחנו, להצליח לראות גם מה כן. להתאמן בשיח פנימי שמורכב ממילים טובות בזמן הצלחות ומילות נחמה בזמנים של אכזבה או כשלון. השיח הפנימי השיפוטי גורם לנו להיות אויבים של עצמנו, וגוזל המון כוחות ומשאבים מהנפש ומהחשיבה שלנו. משאבים שאפשר להפנות לכיוונים מועילים של התפתחות ודאגה לאחר.
2. שותפות אנושית במקום בידוד:
התרגול של חמלה עצמית (כמו גם כל הפעולות של דאגה עצמית שכוללות יציאה החוצה ויצירת קשר עם אחרים), עוזר לנו לראות את עצמנו כחלק מקהילה אנושית. בעיקר בזמנים של סבל וקושי, יש נטייה להסתגר, לחוש כאילו אנחנו היחידים שחווים את זה כרגע. דאגה וחמלה עצמית מאפשרים לנו "לצאת מתוך הקונכיה" ולראות שאנחנו לא לבד. שחלק מלהיות אנושי זה גם להיות פגיע, לחוות קושי ולהתמודד.
- תשומת לב במקום הזדהות:
כמו בשיחה עם חבר טוב, כדי לעזור אנחנו צריכים להתבונן מנקודת מבט רחבה יותר משל החבר. דאגה וחמלה עצמית עוזרת לנו לצאת קצת מהראש שלנו ולראות את הדברים בבהירות רבה יותר. להכניס נשימה אל תוך הסיפור של עצמנו מה שיאפשר לנו פעולה נכונה ומיטיבה יותר.
התרגול הנפוץ של חמלה עצמית הוא במדיטציה, כי המקור של הטכניקה הזאת הוא בבודהיזם, אבל את שלושת הגורמים המיטיבים האלה אפשר להתחיל להגדיל ולטפח בכל הפעולות של היומיום.
בזמנים של פחד, לחץ וכאב, נוכל לבדוק עם עצמנו האם פעולות מסוימות מועילות לנו או מזיקות על פי הגורמים האלה.
האם גלילה בפיד מרחיבה את הקבלה העצמית או את השיפוט העצמי?
האם הישארות בבית מגדיל את תחושת הבידוד או את תחושת השותפות? ואם כך, מה אני יכולה לעשות כשאני בבית כדי לא להרגיש כל כך לבד?
האם הכתיבה עכשיו עוזרת לי לשים לב לסיפור שלי ולראות אותו בעיניים חדשות?
למרות שכולנו כבני אדם רוצים שיהיה לנו קל וטוב, לבחור בחמלה ובדאגה עצמית זה לא תמיד קל.
דווקא בזמנים שלכולם קשה סביבנו, אנחנו יכולים בקלות להרגיש שלא מגיע לנו, שלאחרים הרבה יותר קשה ולשאול את עצמנו- מה יש לי בכלל להתלונן.
הגישה של דאגה עצמית דורשת מאיתנו להבין לעומק שכאשר לנו טוב יותר לכולם טוב יותר. שלדאוג לעצמי זה לדאוג לכל מי שסביבי. החמלה העצמית מבקשת מאיתנו לא להזניח את הכאבים שלנו, לא לשים את עצמנו בסוף התור.
דאגה עצמית אומרת, שכדי לחוש בעלת מסוגלות ויכולת, כדי להיות פנויה לעזור לאחרים, את חייבת גם לדאוג לרווחה שלך.
משתי סיבות- גם כי זה מה שיאפשר לך באמת להיות בשביל אחרים. וגם כי הכלים שאת מתאמנת עליהם עם עצמך, הם יעזרו לך להיות בשביל אחרים. בשביל המשפחה, בשביל החברים או בשביל אנשים רחוקים יותר שאת לא מכירה.
בסופו של דבר, חמלה עצמית ודאגה עצמית הן הזמנה למצוא כוחות פנימיים אל מול סערות חיצוניות.
למצוא את האפשרות שלנו לדאוג, לקחת אחריות, להיות נדיבות, גם כשנראה ששום דבר לא בשליטתנו.
הן תזכורת לכך שהמעשים הקטנים שלנו משמעותיים.
שזה משנה אם נצא החוצה או נישאר בבית מול המסך.
זה משנה כי זה יעשה אותנו יציבות יותר, ונדיבות יותר.
הגישה של דאגה עצמית וחמלה עצמית מבהירות לנו שאין באמת גבול בין הפרטי לציבורי. פעולות מיטיבות ומחשבות מיטיבות יוצאות מהפרטי ועוברות לציבורי. וקשרים אנושיים נדיבים מחזקים את כל הקהילה.
הבחירה היומיומית הקטנה שלך אולי לא תשנה את המציאות הקשה מסביב,
אבל היא גם לא תישאר רק אצלך.
ראשית היא תעזור לך להרגיש פחות לבד, ועם ההרגשה הזאת
אולי היא תצליח לרקום קשר, שיהיה משמעותי לאדם אחר,
אולי אפילו לקהילה קטנה, ואם הרבה א.נשים כמוך יעשו את הבחירה הקטנה הזאת שוב ושוב
גלי החמלה יוסיפו טוב למעגלים הולכים וגדלים של אנשים וקהילות.
נסיים בברכה שאוספת את הלב של החמלה העצמית למילים:
מי ייתן ונהיה,
יחד עם כל היצורים החיים,
בטוחים ומוגנים
בריאים וחזקים
שלווים ומאושרים
משוחררים וחופשיים.
מי ייתן ונשתחרר מכל סבל.
כתובות נוספות
דאגה עצמית בזמנים קשים
.png)
מערכת ההתקשרות בחיים ובטיפול
טראומה וטיפול
רב- תרבותיות בטיפול
מיינדפולנס במרחב הטיפולי
גישות טיפוליות באימפולס
אתיקה בטיפול
אינטגרציה פסיכדלית
מוזמנים למלא את הטופס כאן, ולקבוע שיחה בה נכיר מעט, ונתאים לך את הטיפול הנכון עבורך.
